אחד הדברים שמייחדים ואופייניים למטפל הוא רגש רחמים או חמלה למטופל, האם קרה לכם שריחמתם על מטופל ואחרי זה הצטערתם על כך?
לי זה קרה המון פעמים. עד שהבנתי שכך אי אפשר לקדם טיפול נכון.
מדוע?
כשאנו מרחמים ורגש זה מנתב את הטיפול, המקצועיות שלנו יורדת פלאים. זה נובע מכך שמערכת השיקולים הופכת רגשית ולא עניינית.
נכון שהמטופל בהתחלה מאוד יעריך את החמלה שלכם, אך כאשר יחוש שמענה אמיתי לא ניתן לו, עד מהרה יתהפכו רגשותיו והטיפול לא יהיה אפקטיבי.
לדוגמה – אם טיפול יעיל אומר שהמטופל יצטרך להגיע מספר פעמים מסוים ואנו מערבים את ההיבט הכלכלי עבור המטופל ומורידים את מספר הטיפולים הנדרש בתקווה שנצליח גם כך לעזור, הרי שהחטאנו את המטרה וחטאנו מקצועית.
או אם לחילופין מטפל ירגיש לא בנוח עם המחיר שלקח, בין אם גבוה מדי בין אם נמוך מדי, הרי שמחשבה כזו והרגשה לא חיובית תפריע לו לתת את הטיפול ממקום נקי.
נכון יותר לבנות מודל טיפול על בסיס מקצועי ולראות את המטופל נכנס לתוכו ויוצא מרוצה, מאשר לקצץ במקצועיות ולקוות שיהיה טוב, גם אם זה אומר שתצטרכו לומר למטופל שאתם מעדיפים לא לטפל בו אם זה לא מסתדר לו לעמוד בדרישות הטיפול. ואם החלטתם לטפל בכל אופן על חשבונכם במטופל ספציפי – לכו על זה ותהיו שם ללא חרטות.
כשמטופל מגיע אלינו, עלינו להיות במקום יציב ולא להיות מונעים רגשית. ישנו עקרון בחסידות, שאדם צריך לשאוף אליו שיהיה "מוח שליט על הלב". ואין זה אומר כפייה בכוח לאלץ את עצמו בניגוד לרגשותיו, אלא כאשר ליבו של האדם משוחרר מכל רגש (לשם כך נדרשת עבודה פנימית) יכול להגיע לבהירות השכל ולפעול ממקום מדויק, ואפילו האינטואיציה שלו תהיה מזוככת וממילא זה יתבטא בתוצאות.
חשוב להבהיר שאין הכוונה להיות קר ולא אנושי, אלא לווסת את הרגשות ולהשתמש בהם כל אחד במקומו ובזמנו ולשמור על יציבותכם הפנימית כמטפלים כדי שתוכלו למלא את ייעודכם.